גם כשמרגישים טוב: הסיבה שבגללה אסור להזניח גאוט
יש חולי גאוט שלא סבלו מהתקף כבר שנים ויש כאלה שסובלים מהתקפים ארוכים כל כמה חודשים, או אפילו מנכות קבועה. מה ההבדל העיקרי ביניהם? פרופ׳ אורי אלקיים מסבירה שטיפול קבוע הוא המפתח לשליטה במחלה
האם גאוט (שיגדון) היא מחלה לכל החיים? במילה אחת – כן. בכמה מילים – כן, אבל לא חייבים לסבול ממנה.
"גאוט היא מחלה כרונית שגורמת לדלקות מפרקים בשל הצטברות חומצה אורית (חומצת שתן) בדם. מרגע שהיא מתפרצת, היא תמיד תהיה שם. כשהמחלה מטופלת היא בשליטה ויכולים לא להרגיש את נוכחותה, אבל אם מפסיקים לאזן את רמות החומצה בדם, היא חוזרת", מסבירה פרופסור אורי אלקיים, מומחית בתחום הראומטולוגיה, מנהלת המכון הראומטולוגי, מרכז רפואי תל אביב.
"בשנים הראשונות המחלה באה לידי ביטוי בהתקפים שהתדירות שלהם שונה ממטופל למטופל, אבל בממוצע חולפות כשנתיים בין התקף להתקף. במקרה של הזנחה, התקף יכול להופיע פעם בחצי שנה ובהמשך אפילו פעם בחודשיים״, אומרת פרופ' אלקיים. ״אם ההזנחה נמשכת גם ההתקפים עצמם עלולים להתארך, כך שהתקף שהיה נמשך מספר ימים, נוכח פתאום במשך מספר שבועות. גם הטיפול מסובך יותר במצב כזה".
פרופסור אורי אלקיים | צילום אלבום פרטי
"אצל חולים שהזניחו את הטיפול נוצרים מצבורי חומצה בשם 'טופוס'", מוסיפה פרופ' אלקיים. "אלה מצבורי חומצה שנראים כמו בליטות במפרקים בגוף, למשל במרפקים. טופוס הוא סימן להחמרה משמעותית מאוד שדורשת טיפול. צריך גם להבין שכשהמחלה מתקדמת, המהלך שלה משתנה מהתקפים לנוכחות של דלקת מפרקים קבועה. בשלב הזה יש קושי גדול יותר לאזן את רמות החומצה".
"רוב החולים לא מבינים שהם צריכים טיפול לכל החיים"
לדברי פרופ' אלקיים, חולי גאוט לא תמיד מבינים שהם חייבים לאזן את רמות החומצה האורית בדם בקביעות כדי לנהל את המחלה ולמנוע התקפים. "אדם יכול לעבור התקף ראשון של גאוט בלי טיפול. אז יכולה לחלוף תקופה ארוכה - אפילו כמה שנים - מבלי שהוא יידע שהוא בסיכון גבוה להתקף נוסף. בזמן הזה המחלה תמשיך להתפתח בגוף", היא מסבירה.
"הניטור הדחוף הוא בחודשים הראשונים אחרי ההתקף השני. צריך לקחת שני סוגי תרופות במשך שלושה-ארבעה חודשים ולהיבדק פעם בחודש. קודם כל מקבלים טיפול SOS בהתקף עצמו. הוא כולל הזרקת סטרואידים או תרופה אנטי-דלקתית לתוך המפרק. המטרה היא להתגבר על ההתקף הדלקתי. אחר כך ממשיכים בטיפול קבוע: בחודשים הראשונים מקבלים תרופה שמורידה את רמות החומצה האורית וגם טיפול מניעתי אנטי-דלקתי, שמונע את התקפים. אחרי שמגיעים לערך המטרה של החומצה האורית בדם, הטיפול הופך להרבה יותר פשוט. רוב החולים נשארים רק עם התרופה שמורידה את רמות החומצה, ובדיקות פעם בחצי שנה. ברגע שנכנסים לשגרה הזאת, הטיפול מאוד פשוט והמחלה לא מפריעה למהלך החיים".
"הבעיה מתחילה בהזנחה של המחלה אחרי ההתקף השני", אומרת פרופ' אלקיים. "כשהתגובה לטיפול טובה, זה יוצר אשליה שהמחלה חלפה. חולים אומרים: 'הבראתי, אז אני אפסיק'. זאת טעות. אם אתה מרגיש טוב, אתה חייב טיפול כדי לא להדרדר. הזנחה תוביל ברוב המקרים להחמרה בתסמינים, ההתקפים יהפכו לתכופים יותר ויפגעו באיכות החיים. הזנחה קיצונית עלולה לגרום לפגיעה ועיוותים קבועים במפרקים".
פרופ' אלקיים מציינת כי בקרב חולי גאוט יש אוכלוסייה חריגה שלא מסוגלת לקבל את הטיפול האנטי-דלקתי הרגיל בזמן התקף, למשל חולים שסובלים גם מאי-ספיקת כליות, פגיעה בתפקודי הכבד או ממחלות מסוימות אחרות. "עבורם נועד טיפול ביולוגי", מסבירה פרופ' אלקיים. "זאת הבשורה האחרונה בתחום. נותנים את הטיפול הביולוגי לתקופה קצרה בזמן התקף או כדי למנוע התקף. לרוב הוא מסייע בטיפול באוכלוסייה מבוגרת עם בעיות כליות, שקשה יותר לטפל בהם״.
"יש לי חולה שסבל במשך שנים מהתקפים של גאוט ולא יכל לקבל טיפול בתרופות האנטי-דלקתיות המסורתיות עקב תופעות לוואי. הוא הגיע אליי במצב של התקפים קבועים, כשהוא נעזר בקביים ומאוד מוגבל בתנועה. התחלנו את הטיפול הביולוגי כדי להרגיע את הדלקת והמשכנו לטיפול להורדת רמות החומצה האורית. האיש הזה לא סובל מהתקפים כבר כמה שנים, הוא פשוט חזר לחיים".