לא על הגאוט לבדו

"כשאנחנו מדברים על גאוט אנחנו לא מדברים רק על המחלה עצמה, אלא על התחלואה הכרונית של העולם המערבי הבוגר באופן כללי. זהו עולם המחלות הסיסטמיות, שמשלבות כמה מערכות בגוף, המשפיעות זו על זו וחולקות תסמינים", מסביר ד"ר אבי גולדברג, מומחה לרפואת משפחה, העומד בראש מרפאה פרטית לטיפול בחוסר איזון הורמונלי, סוכרת וגאוט – ובעצמו מתמודד עם גאוט.

"כשבודקים מה הסיכונים שמשפיעים על גורמי התחלואה המרכזיים בעולם, מגלים, למשל, שסוכרת היא אחד הגורמים העיקריים שמאיצים תמותה ממחלות לב ומחלות כליה. לא מדברים מספיק על זה שגם לגאוט יש יכולת להאיץ התפתחות מחלות לב וכליה, כמעט כמו סוכרת״.

לדבריו, "אחד המכנים המשותפים למחלות סיסטמיות הוא הסינדרום המטאבולי – כינוי לאוסף של גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם, המורכב מחמישה מדדים: עלייה ברמות הטריגליצרידים בדם, ירידה בשיעור כולסטרול מסוג HDL, עלייה בלחץ הדם, השמנה בטנית והפרעה במאזן הסוכר בדם. המדד השישי מבחינתי, שלא נכלל רשמית, הוא רמות גבוהות של חומצה אורית, שאופייניות למטופלים עם גאוט". 

"גאוט היא האחות החורגת של הסינדרום המטאבולי", מציין ד"ר גולדברג. "זו מחלה כרונית שגורמת לדלקות מפרקים, בין היתר בשל רמה גבוהה של חומצה אורית (חומצת שתן) בדם. החומצה מצטברת ברקמות ומתגבשת לקריסטלים; בזמן התקף גאוט הקריסטלים גורמים לדלקת נגדם".

״גאוט משפיעה על מחלות אחרות שקשורות לסינדרום המטבולי, וקשורה לשיעור מוגבר של מחלות לב, למוות בגיל מוקדם או לאירוע מוח. מי שמתמודד עם גאוט מבחינתי נכנס אוטומטית לקבוצת סיכון", מסביר ד"ר גולדברג. "החומצה האורית שוקעת לא רק במפרקים אלא באופן כללי ברקמות רכות בגוף, גם בכליות ובלב וגורמת לדלקת באיברים החיוניים. בכליות נוצר נזק נוסף על ידי אבני חומצה אורית".

"כשמטופל סובל מגאוט בנוסף למחלות אחרות זה מקשה עלינו את הטיפול ומחייב הסתכלות רוחבית-הוליסטית, כי יש הרבה יחסי גומלין בין המערכות בגוף והטיפולים משפיעים אחד על השני. אם אני נותן טיפול ללחץ דם או לכולסטרול גבוה, לדוגמה, אני אעדיף טיפול שגם מוריד את רמות החומצה האורית בדם. אם אנחנו מטפלים בסוכרת, למשל, אנחנו רוצים תרופה ששומרת על הכליות", מסביר ד"ר גולדברג. "יש גם טיפולים שפותחו בשנים האחרונות עבור מטופלים שסובלים מהתלקחויות גאוט ולא הצליחו להשתלט עליהן בטיפולים הוותיקים יותר. זה נותן תקווה למטופלים שסבלו תקופה ארוכה, במהלכה הם ניסו כמעט הכול".

"האזעקה הראשונה שהגוף שלי השמיע"

"גיליתי את הגאוט אצלי בגיל 32 – התעוררתי בוקר אחד עם רגל כואבת, כאילו סובבתי אותה בפעילות גופנית. חשבתי שלא שמתי לב שנפצעתי, לקחתי תרופה נגד דלקת, והכאב חלף אחרי יומיים. זה הרגיש כמו אירוע בודד, וזה לא הטריד אותי יותר", נזכר ד"ר גולדברג.

"ההתקף השני הגיע כמה שנים מאוחר יותר – הכאב העיר אותי בלילה, השתלט לי על כל היום ולא יכולתי לתפקד. בשלב הראשון הייתי במצוקה, חשתי כאב צורב ולא יכולתי ללכת על הרגל. במשך חצי יום הסתובבתי על קביים והופתעתי שתוך כמה שעות לאחר שהתחלתי את הטיפול התרופתי לגאוט חזרתי ללכת".

"הגאוט הייתה מבחינתי הקנרית במכרה הפחם", אומר ד"ר גולדברג, "האזעקה הראשונה שהגוף שלי השמיע. הגוף שלנו משמיע כל מני אזעקות וצריך לטפל בכולן – זאת תפיסת הטיפול ההוליסטית שרלוונטית מאוד לגאוט".

לדברי ד"ר גולדברג, גישת הטיפול ההוליסטי משמעותית בעיקר אחרי התקפים. "גבישי החומצה האורית שוקעים בכל הרקמות הרכות בגוף", מסביר ד"ר גולדברג. "הדלקת שכואבת לנו היא במפרקים אבל הדלקת שלא כואבת ולא מורגשת היא זאת שלמשל עלולה לפגוע בכליות, לגרום להתקף לב ושבץ. אחרי התקף גאוט חייבים להיות במעקב כי יכולה להתפתח בגוף דלקת מסוכנת הרבה יותר שהמטופל לא מרגיש".

עניין של סגנון חיים

ד"ר גולדברג שם דגש מיוחד על שינוי הרגלים כמפתח לטיפול מוצלח. "אם מקבלים טיפול לגאוט אבל מזניחים את אורחות החיים זה עשוי לבוא לידי ביטוי בעוד מחלות כמו סוכרת, השמנה או לחץ דם גבוה", הוא מסביר. "סגנון החיים שלנו משפיע על העלייה בחומצה האורית בדם, ובעיקר עלול לעודד התקפי דלקת של גאוט".

לדבריו, "יש לנו שבע התערבויות, שאם עושים אותן נכון הן משפיעות לטובה על התחלואה הכרונית בעולם: שמירה על כושר גופני, שיפור איכות השינה, הקפדה על סביבה הורמונלית מאוזנת בגוף, תזונה נכונה, נטילת תרופות ותוספי תזונה לפי הצורך, עידוד חשיפות בריאות (למשל חשיפה לחום, חשיפה לקור וחשיפה לאור) ומניעת חשיפות פוגעניות - למשל, להימנע משתיית אלכוהול, מעישון, ממתכות כבדות או מחומרי ריסוס". 

"למטופלים שסובלים מגאוט אני אומר, המחלות כל הזמן בפעולה – לכן גם על הגוף שלנו להיות כל הזמן במצב מוכן, אז אל תזניחו את עצמכם ואל תוותרו. יש אפשרויות רבות לטיפול. בסופו של דבר, כמעט תמיד אנחנו מוצאים את הטיפול הנכון שיצמצם את הסבל. אפשר להגיע לזה – רק תתמידו ותמשיכו להתייעץ עם רופא המשפחה ובמידת הצורך עם ראומטולוגים – עד שתמצאו את הטיפול המתאים עבורכם".