״יש להם את הנייד שלי״: האחות שדואגת שהמטופלים לא יצעדו לבד

קבלת אבחנה של סרטן כרוני היא רגע מטלטל. מטופלים מספרים על הצפה של תחושות חרדה ופחד, עצב על אובדן החיים שהיו להם לפני האבחון, כעס על גורלם, תסכול ובלבול. הרגשות משתנים במרוצת הזמן ולאורך ההתמודדות, עם ניצוצות של תקווה והבזקים של ייאוש. את המסע הזה הם לא עוברים לבד: לצדם ניצבות האחיות המטפלות. הן שם כבר בבדיקות המקדימות, עוד לפני קבלת האבחנה. והן ממשיכות ללוות את המטופלים לאורך הטיפולים, המעקבים והאתגרים שבדרך. לרגל יום האחות, ביקשנו לשמוע את שמרית פלדמן, אחות המטו-אונקולוגית במרכז דוידוף לסרטן, מרכז רפואי רבין (בילינסון). 

"העבודה שלי היא מול אנשים שנתונים באחד מרגעי המשבר הגדולים של חייהם", אומרת פלדמן. "לרוב הם מופנים אלינו על ידי רופא או רופאת המשפחה, אחרי הופעה של תסמינים. ואז, המטופל נזרק אל תוך עולם של מינוחים מסובכים, בדיקות מתישות ובירוקרטיה מורכבת, וכל זה עם עננה מעל ראשו. תפקיד האחות הוא ללוות כבר מהשלב הראשוני ביותר, גם בהיבטים הכי טכניים של קביעת תורים, השגת טפסי 17, תקשורת מול קופת החולים ואפילו הסבר לאן צריך להגיע. ולצד כל אלה, כמובן, לספק גם תמיכה רגשית.

אני גם נוכחת בחדר יחד עם הצוות המטפל במהלך הרגע הקשה  שבו המטופלים עוטים על עצמם את התואר החדש: "חולה סרטן". התגובות שלהם מגוונות והתפקיד שלי, שלנו, הוא מצד אחד להכיל ולהקל על ההתמודדויות הרגשיות, ומצד שני לוודא שיש להם את כל המידע שהם צריכים, בצורה הכי מדויקת שרק ניתן. היבט יותר מורכב הוא לוודא שהם מבינים את כל מה שאומרים להם באותו היום, ויוצאים מהפגישה עם תוכנית מסודרת להמשך, ועם שביב כלשהו של תקווה. לאלמנטים של תמיכה טכנית ורגשית מתווספים גם נושאי חינוך, הדרכה והסברה, וכמובן – כל נושא הטיפול עצמו. אני מסבירה על הטיפולים: למה לצפות, איך ירגישו; עונה על שאלות ונותנת לחולים הנחיות ברורות וכללים מתי צריך להגיע למיון. יש להם את מספר הנייד שלי, והם מוזמנים לייצור קשר מתי שהם מרגישים צורך. 

החולים חייבים לסמוך עלי בשביל שהטיפול יעבוד. הם נכנסים לתקופה של חולשה פיזית, עם טיפולים שהרבה פעמים קשים לא פחות מהמחלה עצמה. יש חולים שמגיעים עם ידע, עם כוחות, עם גב תומך, ואחרים שזקוקים לכל טיפה של עזרה וחמלה שאנחנו יכולים להעניק. כל הגישה שלנו בעבודה היא "החולה במרכז" ומתן מעטפת של טיפול, שירותים, תמיכה וסיוע. בחלק שלי של אותה מעטפת, אני מקבלת גם את האחריות על מעקב אחרי החולה, ומוודאת שהוא מצליח להתמיד בפרוטוקול הטיפול הרשמי. הקשר בינינו מאפשר לי להיות קשוחה לפעמים, נודניקית לעתים, להוביל, לדבר, לעודד, לדחוף ולשכנע, כשאני תופרת את הגישה שלי לצרכים האינדיבידואליים של כל אחד ממטופלי.

אני גם מנסה להעצים את המטופלים, על ידי כך שאני נותנת להם כלים לניהול המחלה בעצמם. למשל, אחת מקבוצות המטופלים שלנו היא של חולים בפוליציטמיה ורה (Polycythemia Vera, PV). זו מחלה כרונית עם תסמינים מגוונים, שדורשת טיפול תרופתי מדויק על מנת להאט ואפילו למנוע הדרדרות ולמנוע אירועים של קרישי דם שעלולים לגרום לשבץ מוחי או להתקף לב. לכן אני מלמדת את החולים שלי להשתמש בכלי מעקב כמו Tracker MPN, שמאפשר להם לעקוב אחר תסמינים רלבנטיים כמו רמת העייפות, תחושת השובע, רמת הפעילות הגופנית והזעות לילה. לקראת כל ביקורת, המטופלים מתבקשים לדרג את התסמינים וכך להיות ערים לשינויים. זה גם מאפשר לי לקבל דיווח מדויק של התסמינים ולמצוא כלים ואסטרטגיות שיקלו ויעזרו, ובעיקר – זה כלי שבעזרתו הצוות הרפואי יכול לוודא אם חלה התדרדרות במצבם הבריאותי, ולאזן או לשנות את המעקב והטיפולים, במידת הצורך. מתקבלת תמונה ברורה, שיכולה להציל חיים.

כאחות, אני כל הזמן שם, בכל המורדות והעליות לאורך הדרך. אני שמחה בשמחות שלהם, מחבקת במשברים. משתדלת להעניק לכל אחד מהחולים שלי את מה שהם צריכים. הכל כדי שינצחו במלחמה על הבריאות שלהם".